קול קורא לשינוי המדיניות הנוהגת בעניין אי הרשעה

קול קורא לשינוי המדיניות הנוהגת בעניין אי הרשעה

 

עונש יכול להסתיים – האשמה נותרת לנצח. המאמר נכתב בשיתוף עם עו”ד איתי בר עוז.

“poena mori potest, culpa perennis erit” (lord coke) (עונש יכול להסתיים, האשמה נותרת לנצח) – קול קורא לשינוי המדיניות הנוהגת בעניין אי הרשעה.

1. הקדמה

הרשעה בפלילים, הינה כתם המלווה נאשם אשר מורשע בדין, לאורך שנים רבות מסיום הדיון בעניינו. אי הרשעה, הינו מנגנון חריג אשר מאפשר לביהמ”ש לקבוע כי נאשם עבר עבירה אולם להימנע מלהרשיעו בדין, כך שהחטוטרת הפלילית תעלם מחייו לאחר תקופה קצרה יותר ותפגע בו במידה פחותה . המבחן להחלת החריג של אי הרשעה, הינו מבחן אשר באופן כללי קיימים שני תנאים מצטברים להחלתו – חומרת העבירה (הפגיעה באינטרס הציבורי) והנזק הצפוי לנאשם.

כיום, הגיע העת להרהר מחדש בהלכה זו – בעידן המידע בו חופש המידע אינו אות מתה , אלא מציאות יום יומית, כאשר שמו של הנאשם אינו מופיע בעיתון הערב ונמוג למחרת היום , אלא נותר לנצח במרחב הווירטואלי וכאשר ההכתמה הינה אינהרנטית ,מעצם ההשתתפות בהליך הפלילי, נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי לפגיעה בחירות הפרט שונתה.

זאת ועוד, הלכת תמר כתב ראויה לעיון מחודש בשל היותה כיום, הלכה המיועדת להפעלה במקרים קונקרטים , כאשר יש חשש לפגיעה במגזרים ספציפים – בד”כ מבוססים יותר ובעלי מקצועות חופשיים, אשר להם קל יותר להוכיח פגיעה מהותית בשל ההרשעה, מאשר לאדם מן הישוב.

ברם, כיום גופים רבים, רבים מהגופים המנויים בתוספת השנייה לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, דורשים לראות “תעודת יושר”(הכוונה לגיליון ההרשעות של האדם) טרם קבלה לעבודה, אפילו תהא זו עבודה פשוטה ביותר, הרי שגם מטה לחמו של מאבטח בקניון ,עלול להיכרת כתוצאה מהרשעה פלילית. האם הפגיעה באותו מאבטח, אשר משתכר את שכר המינימום ומפרנס משפחה כאשר המשמעות האופרטיבית של ההרשעה הינה פיטוריו וכריתת מטה לחמו ,פחותה מזו של הסטודנט למשפטים בשנה א? האם הקופאית אשר לא תתקבל לעבודה ברשת מזון לאחר שנרשמה לה הרשעה פלילית, תהא במצוקה פחותה מהסטודנט לראיית חשבון שהחל את דרכו?

לאור כל זאת, האם לא הגיע העת לעיין מחדש בהלכות לעניין אי הרשעה? זוהי הסוגיה הנצבת לפתחינו.

נדון תחילה במשמעותה הקרדינלית של ההרשעה הפלילית, נסקור את המצב המשפטי לעינין אי הרשעה ואת המסגרת הנורמטיבית והפסיקתית בנושא, נסקור את האפשרות החדשה יחסית, להימנע מהרשעה יותר מפעם אחת עקב שינוי החקיקה שבסעיף 76 לחהענ”ש, נדון במשמעות פומביות הדיון בעידן האינטרנטי והשפעתה על סוגיית אי ההרשעה, נציע מעבר מגישה נוקשה למבחן ליברלי- מפגיעה ודאית חמורה וקונקרטית לפגיעה עתידית אפשרית, נבחן ונציע שינוי מדיניות קוטבי בסוגיית אי ההרשעה ונסיים בקיצור תקופות ההתיישנות והמחיקה ואיחודן למנגנון פשוט אחד.

משמעותה הקרדינלית של ההרשעה הפלילית

מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר. אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך- בהיר מדי). אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר.(דוד אבידן).

מספר עצום של אזרחי המדינה, ע”פ ההערכות כמיליון בני אדם, רשומים במאגרי המידע של משטרת ישראל. המרשם הפלילי אותו מנהלת המשטרה מקיף אזרחים רבים, חלק ניכר מהם אזרחים שומרי חוק ונורמטיבים. רישומי המשטרה נותרים במאגרים גם עשרות שנים לאחר האירוע (פעמים רבות לתדהמתם של הרשומים בו שלא שיערו בדמיונם שאותה אפיזודה תיוותר במחשבי המשטרה זמן כה רב)1א* והשלכותיו של הרישום בכל הנוגע לאורחות חייו וחירותו של האזרח, כמו גם לחופש העיסוק שלו , חורגות בהרבה, כך נראה, מכוונת המחוקק המקורית.

העונש בהליך הפלילי ,אינו רק המאסר המותנה המושת על הנאשם או הקנס הסמלי המושת עליו באלפי הליכים מידי יום במערכת בתי המשפט שלנו , אלא החטוטרת המועמסת על שכמו של הנאשם והולכת עמו כאות קין באשר יפנה לעוד שנים ארוכות. פעמים רבות ההרשעה תחסום אותו מלהתקבל למשרות, אף משרות פשוטות ביותר כמו קופאי או שומר, תמנע ממנו לגשת למכרזים ממשלתיים כעצמאי, תחסום אותו מלהתמודד למשרות ממשלתיות, לא תאפשר לו להתקבל ליישוב קהילתי וצילה כמו גם השלכותיה ,יחרגו בהרבה מעבר לפגיעה בערך החברתי המוגן בו פגע הנאשם.

שנים ארוכות ורבות לאחר שהמעשה נשכח מכל הנוגעים בדבר והמעורבים כבר הותירו את העינין הרחק מאחוריהם, עדיין יאלץ המורשע להתמודד עם השלכותיה, הקשות של ההרשעה על חייו.

החוק מאבחן בין התיישנות המידע המגבילה מסירת המידע על הרישום, לבין מחיקת הרשעה אשר ככלל יראו את ההרשעה כהרשעה שנמחקה ותהווה טיהור מלא של העושה. התיישנות הרשעה (ס’ 14 לחוק המרשם) החוק קובע כי :לא יימסר מידע ע”פ ס’ 6-9 (מידע לשם פעולה, מידע לשם כהונה, מידע לשם מכרז, מידע לרשויות זרות) אם עברו מיום פסה”ד או ההחלטה.

  • א. מאסר עד שנה במקרה כזה תקופת ההתישנות תהיה התקופה שהוטלה ועוד 7 שנים.
  • ב. מאסר עד חמש שנים במקרה כזה, התקופה שהוטלה ועוד 10 שנים.
  • ג. מאסר מעל חמש שנים במקרה כזה התקופה שהוטלה ועוד כפל התקופה ( התוספת לא תעלה על 15 שנים).

חוק המרשם הפלילי מחיקת הרשעה ס’ 16 , קובע כי רק עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות של העבירה האחרונה תימחק ההרשעה כאשר דין חנינה היא כדין הרשעה שנמחקה. משך הזמן הארוך בו נותרת ההרשעה תלויה ועומדת, מהווה ענישה משמעותית נוספת לעונש אותו השית ביהמ”ש על הנאשם. *1א במקרה אחד ייצג הח”מ מנהל יחידה בכיר באחד מביה”ח, אשר נדהם לגלות אירוע משנות ה70 אשר נחשד בו כנער מופיע שחור על גבי לבן ברישומי המשטרה הפנימיים, במקרה אחר ייצג הח”מ קצין צה”ל אשר בחלוף 30 שנה עדיין הופיע אירוע תעבורתי שלו ברישומי המשטרה.

בשקלול הנתונים השונים , הרי שפעמים רבות יהווה עונש זה את הענישה המרכזית בהליך , כאשר העונש המקורי אותו הטיל ביהמ”ש לאחר שקילה בדיקה איזון וחשיבה מרובים, אשר ביטא לדידו את התגובה לפגיעה בערך החברתי המוגן של העבירה ואת האיזון בין שיקולי הגמול והשיקום, בין הפגיעה בשלום הציבור לבין זכויות הפרט הנשפט בפניו, איזונים עדינים אלו ,יופרו ברגל גסה, אל מול הפגיעות החיצוניות להליך המשפטי, פגיעות איתן יאלץ המורשע להתמודד בצמתי חייו מכאן ואילך. פגיעות אלו מוחלות על הנאשם, כפועל יוצא של ההרשעה ואין הן פרי איזונים של ההליך הפלילי. רוצה לומר, אילו היה השופט לוקח בחשבון את מלוא המשמעויות הקשות של ההרשעה והפגיעה בנאשם למשך שנים כה רבות וארוכות , מלאכת האיזון והענישה הייתה בוודאי שונה במקרים רבים.

העובדה כי גם בחלוף עשור ויותר מהרשעתו , יש לאותו אירוע אשר פעמים היה הוא אפיזודה חסרת חשיבות לדידו ואף לדידו של המתלונן, השלכות קשות על חייו , תעסוקתו, עתידו ועתיד משפחתו אישתו הוריו וילדיו, חייבת להשתקלל אל תוך שיקולי הענישה באופן משמעותי וניכר בהרבה מהמצב דהיום. יצוין כי רוב רובם של ההליכים העוסקים בהימנעות מהרשעה ,מתנהלים בבימ”ש השלום ומיעוטם בביהמ”ש המחוזי, כאשר מרבית ההליכים הפלילים (93% לערך ) מוגשים ע”י לשכת התביעות המשטרתית ולא ע”י הפרקליטות והינם עבירות שעל אף שחוצות את רף הפליליות , הרי אין הם מהעבירות החמורות שבספר החוקים , ופגיעתן בערך החברתי המוגן מוגבלת ואין המדובר בעבירות המצדיקות, סנקציה חמורה כל כך ולשנים כה ארוכות.

ניתן בהחלט ובוודאי ,מקום בו מדובר בעבירה הראשונה של העושה להסתפק במרכיבי הענישה המשפטית, המשקפים כאמור את ערך הגמול את ערך השיקום ואת האיזון הראוי ביניהם, מבלי להשית את אות הקלון ההרשעתי על הנאשם שהשלכותיו הלבר משפטיות החברתיות ,התרבותיות והתעסוקתיות יפרו איזון זה למשך שנים רבות , אלא כחריג היוצא מהכלל.

2. המצב המשפטי לעניין אי הרשעה וביטול אישום

א. סקירת המסגרת הנורמטיבית

סעיף 71א'(ב) לחוק העונשין מסמיך בית משפט, אשר מצא כי נאשם ביצע עבירה – להימנע מהרשעתו, ולתת צו של”צ ללא הרשעה. ס’ 192א’ לחוק סדר דין פלילי (נוסח משולב) מסמיך בית משפט שהרשיע נאשם לבטל את ההרשעה במסגרת גזר הדין, ולהטיל עליו צו מבחן או צו של”צ ללא הרשעה. סעיף 71א לחוק חוקק על סמך הצעה שהוכנה על-ידי הוועדה לדרכי ענישה ולטיפול בעבריין, בראשות השופט ח’ כהן. בעקבות ניסיון שנרכש באנגליה המליצה הוועדה להוסיף לדרכי הענישה הקבועות בחוק את השירות לציבור, וזאת כאמצעי טיפולי העשוי לחנך את העבריין, להקנות לו ערכי עבודה ומוסר ובכך להביא לשיקומו.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הסמכות המוצעת נועדה לגוון את דרכי הענישה לגבי עבירות שאינן חמורות כאשר בית-המשפט סבור שהעונש הראוי אינו עונש מאסר. בחוק עצמו לא הוגדרו העבירות שלגביהן מוסמך בית-המשפט להטיל שירות לציבור עם או בלי הרשעה. וכך נקבע בסעיף 71א(ב): “מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ”ט-1969, כדין צו מבחן”.

סעיף 71א(ב) לחוק מפנה אל פקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ”ט-1969 אשר בסעיף 1 שבה מוסמך בית-המשפט ליתן צו מבחן ללא הרשעה. פקודת המבחן, שהיא ביסודה תחיקה מנדטורית, אימצה את הוראות החוק האנגלי Probation of Offenders Act, 1907. סעיף 1(1) לחוק הנ”ל הסמיך את בית-המשפט, שמצא כי נאשם ביצע עבירה, להעמידו במבחן בלי להרשיעו. אמנם הסמכות להטלת מבחן ללא הרשעה בוטלה באנגליה בתחיקה מאוחרת, אך בפסיקה שהתייחסה לסעיף הנ”ל לפני ביטולו נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית רק בעבירות קלות.

ביהמ”ש העליון קבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל לפיו מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. נפסק כי הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי ומשלימה את שלביו השונים. זאת כיוון שקיומה של אחריות בפלילים לביצוע עבירות על החוק מחייבת הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה, וכנדרש מעקרון השיוויון של הכל בפני החוק. בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת ההרשעה והענישה היא עניין חריג ביותר – יש לנקוט בה אך במצבים הנדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם ועוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו – גובר האחרון. נקבע, כי ההרשעה הפלילית היא מרכיב חיוני בהליך הפלילי, באשר היא מגשימה תכליות מגוונות של ההליך – העברת מסר של הרתעת היחיד, הביטוי הציבורי לאחריות פלילית שהוכחה.

עם זאת למעט המבחן ללא הרשעה והשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, התפתחו פרקטיקות נרחבות נוספות להימנעות מהרשעה ולביטול אישום, אשר ברובן נוהגות ומוחלות בביהמ”ש השלום ומיעוטן בביהמ”ש המחוזיים.
כך למשל, ביטול האישום יכול להיעשות אל מול התביעה(מחוסר אשמה, חוסר ראיות או חוסר עינין לציבור),אולם גם מול ביהמ”ש(בטיעונים של הגנה מן הצדק, אפליה, כתבי אישום סותרים, טענות מקדמיות וכיוב), התגבשה בביהמ”ש השלום ,פרקטיקה של ביטול אישום או הסכמה להימנעות מהרשעה המותנית בתרומה של הנאשם(בבימ”ש מסוימים תוך התנייה בתשלום הוצאות משפט לקופת המדינה ),עיכוב הליכים ע”י היועהמ”ש לממשלה בהתאם לסעיף 231 לחסד”פ, עיכוב הליכים המותנה בביצוע של”ץ, הגשת תסקיר ללא הודיה בהתאם להוראות היועהמ”ש או בא כוחו אף ללא הודיית הנאשם,(תקנה 4 לתקנות שירות המבחן), סעיף 72 לחהענ”ש התחייבות ללא הרשעה (מבלי לקבל תסקיר) עם או בלי תרומה וכן עם או בלי הוצאות משפט, אי הרשעה ביחד ובכפוף לפיצוי למתלונן *13א.

לאחרונה נתקבלה חקיקה חדשה ומבורכת שענינה הסדר מותנה לסגירת תיק, אשר מסדירה ומרחיבה רבות מהפרקטיקות אשר היו נהוגות טרם כניסתה לתוקף. בהתאם לתיקון לחוק ,תובע מוסמך להימנע מהגשת אישום בעבירת עוון או חטא, מקום בו אין לנאשם הרשעות בחמש השנים שחלפו. כמו כן, מקום בו יש ראיות מספיקות להגשת אישום, ניתן להציע לחשוד הסדר מותנה לסגירת התיק כנגדו. על החשוד להודות בעובדות המקימות העבירה ולהתחייב לקיים את תנאי ההסדר בתוך פרק זמן מוגדר. התביעה יכולה להתנות הסגירה בפיצוי הניזוק או שיפוי נזק שנגרם בעקבות ביצוע העבירה, או לחייב בהשבת טובות הנאה או בפעולה אחרת שיש בה כדי להשיב המצב לתיקונו, עד לסכום מקסימלי של 14,400 ש”ח. כן יכולה התביעה לדרוש הפניית החשוד לתוכנית טיפול שתוצע לו במסגרת שירות המבחן.

המחוקק סימן בכך, את המגמה אשר לפיה לא כל עינין פלילי, בעיקר ככל שמדובר בעבירות קלות ערך, צריך להסתיים בהרשעה וסטיגמה פלילית , כאשר עינין זה מסמן את מגמת המחוקק כתגובת נגד לפליליות היתר ולהכתמתם של נאשמים רבים ומצטרף להגנת זוטי דברים המאפשרת לביהמ”ש לבטל אישום קל ערך שפגיעתו בערך החברתי המוגן קטנה, ולטענת הגנה מן הצדק, אשר מאפשרת לביהמ”ש לבטל אישום מטעמים של צדק בקשת רחבה ומגוונת של מצבים.

ב. ההלכה הנוהגת לעינין אי הרשעה

בעניין רומנו נקבע הכלל לעניין אי הרשעה, לפיו “המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה”.

אחד הכללים הנוהגים בשנים האחרונות הוא המבחן שהותווה בעניין תמר כתב. בהלכה זו נקבע כי: “… הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים…”.

בעניין כתב צוינו קריטריונים להימנעות מהרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום(אשר אומצו מהקריטריונים המנחים את שירות המבחן):א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית;

ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.

הגישה השלטת בפסיקת ביהמ”ש העליון לעניין סוג העבירה בה ניתן ניתן לבטל הרשעה, הינה כי כמעט כל העבירות בדין הפלילי מחייבות הרשעה. בית המשפט העליון קבע (בצדק רב) כי אי הרשעה בעבירות סחר בסמים צריכה להיות נדירה שבנדירות . בעבירות של שוחד קבע ביהמ”ש העליון כי גדר המקרים בהם תתאפשר אי הרשעה מצטמצמת ביותר. בכלל, בעבירות צווארון לבן, למרות שמרבית הנאשמים יוכלו להוכיח פגיעה קשה באפשרויות תעסוקה בעקבות הרשעה, קובע ביהמ”ש כי האינטרס הציבורי בקיום אכיפה מלאה של עבירות כלכליות מחייב הותרת ההרשעה על כנה. גם בעבירות של החזקת סכין הותיר ביהמ”ש העליון את ההרשעה על כנה למרות שינוי חיובי בחייו של הנאשם. למרות נסיבות יוצאות דופן על רקע תקופת הפינוי מגוש קטיף, ביהמ”ש סירב לבטל את הרשעתו של אדם שהורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. גם בעבירות של העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר נקבע כי מדובר בעבירה שאין לבטל את ההרשעה בהן בהיעדר נסיבות אישיות יוצאות דופן. גם בעבירות שעניין הגנת פרטיות ביהמ”ש קבע כי ככל יש להעדיף את הזכות לפרטיות על פני הנזק הנגרם מהרשעה פלילית.

מהו על פי הפסיקה מקרה בו הרשעה תפגע “פגיעה חמורה בשיקום הנאשם”? הנסיבות בהן ייטה ביהמ”ש לבטל את ההרשעה רבות – מצב בריאותי קשה, פגיעה חמורה באפשרויות תעסוקה, המלצת שירות המבחן. מסקירת הפסיקה, עולה כי ביהמ”ש העליון עשה שימוש בחריג אי ההרשעה במקרים יוצאי דופן. כך למשל בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בבעל חיים בוטלה הרשעתה של נאשמת בשל מצב בריאותי חריג למרות נזק חמור למתלוננת. לאחרונה אף נקבע כי בעניין תאגיד שהורשע במשפט פלילי ניתן לבטל את ההרשעה. בעניינם של קטינים, מוחל חריג אי ההרשעה ביתר קלות. אצל קטינים ניתן משקל יתר לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גילו, סיכויי שיקומו, נסיבות העבירה והאינטרס לאפשר לו להתקדם בחייו לקראת הבגרות ללא כתם פלילי. יחד עם זאת, טענה לפיה יש לבטל הרשעתו של קטין בעבירות מין חמורות ביותר, כדי לאפשר גיוסו לצה”ל נדחתה.

יחד עם זאת, קיימים מקרים רבים בערכאות הנמוכות יותר ,בהם נמנע ביה”מש מהרשעה על עבירות רבות ומגוונות, לרבות עבירות חמורות. כך למשל ביטל ביהמ”ש המחוזי מרכז הרשעתה של נאשמת בעבירה של גרימת חבלה חמורה. בבתי משפט השלום בוטלה הרשעה גם בעבירות של התפרצות לבית עסק, גניבה ממעביד , החזקת סמים , מעשה מגונה, עבירות של החזקת נשק ועוד. דווקא בבחינת הפסיקה בביהמ”ש השלום בהם מתחילים ומסתיימים ברובם המכריע של המקרים סוגיות אי ההרשעה עולה תמונה שונה ומקילה יותר. מנתונים שהצטברו בסניגוריה הציבורית הרי שבמחוז ת”א והמרכז הסתיימו עינינהם של כ23% מהנאשמים בימי מענים מרוכזים באי הרשעה או בביטול האישום ובמחוז הדרום בבחינת 1973 תיקים כ25% מהנאשמים סיימו עיניניהם בביטול אישום או באי הרשעה, מתוכם כ10% בדרך של אי הרשעה בשנים 2010 ו2011 בשנת 2012 ניכרת עליה בנתון זה.

3. האפשרות להימנע מהרשעה יותר מפעם אחת – יש לשנות ההלכה נוהגת גם לאור התיקון בסעיף 76 לחהענ”ש.

סעיף 76 לחהענ”ש אשר התקבל בתש”ע 8/2/2010 מעגן בחקיקה ראשית לראשונה את האפשרות שלא להיות מורשע גם יותר מפעם אחת:

“גביית סכומי התחייבויות (תיקון מס’ 104) תש”ע-2010 “התחייב אדם לפי סעיף 72 להימנע מעבירה, ולאחר מכן בית משפט הרשיעו בעבירה שהתחייב להימנע ממנה או קבע כי הוא ביצע את העבירה כאמור אך לא הרשיעו, יצווה בית המשפט שהרשיע או שקבע כאמור, על תשלום סכום ההתחייבות…”.

החוק שהתקבל לאחר הלכת כתב מעגן לראשונה בחקיקה ראשית את האפשרות להימנע מהרשעה יותר מפעם אחת!

אמנם הרישא של החוק אינה מפרטת האם ההתחייבות הראשונית הייתה עם או בלי הרשעה, אולם מפנה היא לסעיף 72 ולא למי מסעיפיו הקטנים, מכאן שהכוונה לסעיף 72 על סעיפיו הקטנים כאשר ס”ק א קובע התחייבות להימנע מהרשעה בנוסף על עונש שהטיל ביהמ”ש ואילו סעיף 72 (ב) קובע כי: “קבע ביהמ”ש שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שקבע ביהמ”ש ושלא תעלה על שנה” הן ס”ק א והן ס”ק ב וג רלוונטים לרישא של סעיף 76 .

דהיינו, לעיניננו ,המחוקק בתיקון תש”ע מודע לאפשרות ומאפשר ברחל ביתך הקטנה, מקום בו הנאשם התחייב להימנע מעבירה ללא הרשעה לקבוע התחייבות נוספת ללא הרשעה לאחר מכן תוך חילוט ההתחייבות המקורית שנתן הנידון.

לאור העובדה כי הלכת כתב נתקבלה ב1996 כשרשת האינטרנט רק החלה לצבור תאוצה ומאז ועד לחקיקת סעיף 76 לחהענ”ש חלפו להן ארבע עשרה שנים, הרי שמן הראוי ליתן לתמורות החברתיות מחד ולשינויי החקיקה התואמים להן מאידך, את מקומם הראוי בפסיקת בתי המשפט.זאת ועוד , אף התחקות על ההסטוריה החקיקתית של הסעיף הנלמדת מתוך לשון סעיף 76 שבטרם התיקון ,מעידה כי ענין לנו בכוונת מכוון ולא בתיקון אקראי:
סעיף 76 (נוסח הישן)גביית סכומי התחייבויות -תיקון תשס”ג.

(א) הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 72 להימנע ממנה ולא שילם סכום ההתחייבות, יהא דינו של סכום זה, לעינין גבייתו של המורשע ולעינין מאסר במקום תשלום, כאילו היה קנס שהטיל ביהמ”ש שציווה על מתן ההתחייבות….”.

(ב) הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 73 להימנע ממנה, רשאי ביהמ”ש ע”פ בקשת היועהמ”ש או בא כוחו, לחייבו בתשלום סכום ההתחייבות או חלק ממנו, והוראות סעיף 66 ו70 יחולו על אותו סכום.”
עינינו הרואות הנוסח שטרם התיקון לא איפשר בדומה לנוסח החדש, הימנעות מהרשעה לאחר חתימה על התחייבות ללא הרשעה, אלא נוקט הוא לשון חד משמעית, הורשע אדם בעבירה שהתחייב להימנע ממנה לפי סעיף 72 וכן הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 73 להימנע ממנה(סעיף 73 לחהענ”ש שבוטל למרבה הצער בתש”ע איפשר חתימה על התחייבות גם במקרה של ביטול אישום או זיכוי ללא צורך בקביעת אשם, או בהודיית הנאשם כמו בסעיף 72 שהחליפו).

הנוסח החדש ,מאפשר בעבירה הנוספת שנעברה, הן מצב של הרשעה והן מצב של אי הרשעה ובכך חידושו הגדול של סעיף חשוב זה בכך שהוא מאפשר לראשונה ובחקיקה ראשית את האפשרות להימנע מהרשעה יותר מפעם אחת ובכך הוא מאיין את הדרישה בהלכת כתב ,כי מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם כתנאי להחלת אי הרשעה. במאמר מוסגר יצוין כי ביהמ”ש השלום כרו אוזן קשבת אף לטענות של סניגורים להימנע מהרשעה, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות של העבירה אף כי לא נמחקה מהמרשם הפלילי. *31א.

*31א.ראו למשל בהקשר זה 16148-03-09 מחוזי חיפה מד”י נ פלוני וכן 2018/04 שלום רחובות מד”י נ בן דוד.

4. משמעות פומביות הדיון בעידן האינטרנטי והשלכתה על סוגית אי ההרשעה

חוק המרשם הפלילי נועד בין היתר להבטיח אפשרות שיקום אמיתית לעבריינים ששילמו את חובם לחברה ובשל כך הוא גם נקרא “תקנת השבים”. אולם, קיימת ביקורת המעלה קשיים ביחס להשגת מטרת השיקום. חוק המרשם הפלילי מאפשר לאדם להתמרק מהשלכות עברו הפלילי ,רק בחלוף כשבע שנים למצער מריצוי העונש(תקופת ההתיישנות בחלק מהמקרים ע”פ המבחנים המפורטים שם), וגם אז נותרו לו מינימום של כעשר שנים עד למחיקתה. השיקום בחוק המרשם, אינו חל דווקא בתקופה הקריטית ביותר עבור העבריין – התקופה בה מסתיים ריצוי העונש. בתקופה זו נדרש המורשע למצוא עבודה, לשקם את חייו ולהיקלט מחדש במסגרות חברתיות.

דווקא בתקופה זו וגם אם ניסיונות השיקום כנים, הרישום הפלילי מהווה לו אבן נגף משמעותית. זאת ועוד, מחיקה של הרשעה פלילית, גם אם תתבצע לאחר שבע עשרה שנים ,או לאחר תקופה קצרה יותר (במקרה של אי הרשעה), למרות שתבוצע במחשבי המרשם הפלילי של המשטרה (היה ותבוצע), לא תמנע לחלוטין ואינה יכולה למנוע בעידן המידע בו אנו מצויים, זרימת מידע באינטרנט ע”י חיפוש בסיסי ביותר, לצדדים שלישיים, על עברו של אדם ממקורות לא רשמיים.

עולה אם כן כי כוונת המחוקק לרהביליטציה מוחלטת בחלוף פרק זמן קבוע, מסוכלת הלכה למעשה בשל כלים טכנולוגים, אשר לא היו בנמצא בעת חקיקת החוק. להפרה משמעותית זו של האיזונים אשר קבע המחוקק ,יש ליתן משקל בקביעת המבחנים לאי הרשעה באשר הפגיעה בעבריין כעת הינה מוגברת ולכן להרשעה אפקט מוגבר כלפיו כיום.

מדובר בקושי משמעותי במיוחד בעידן המידע, כאשר בתהליך לא מסובך באמצעות מנועי חיפוש בסיסיים והקשת שמו של הנאשם, ניתן בקלות וגם בחלוף שנים רבות, לאתר מידע שפורסם בתקשורת או בפסיקת בית המשפט לגבי אדם מסוים. הדבר נכון במיוחד בפסקי דין של ערכאות הערעור אשר זוכות לפומביות רבה יותר. למידע זה ניתן להגיע בקלות גם באמצעות מאגרי מידע משפטיים, ארכיונים של עיתונים, או מאגרי מידע ממוחשבים.

למרבה האירוניה, החוק אינו אוסר על שימוש במידע על הרשעות שהתיישנו, שהגיעו לידיעת אדם ממקורות לא רשמיים, לצורך קבלה לעבודה פרטית ולא לעבודה באחד מהגופים הרשמיים שזכאים למידע ע”פ חוק. בבג”ץ מחפוד נקבע כי ועדת השרים לפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים רשאית הייתה להשתמש במידע על הרשעה שהתיישנה, כיוון שהאדם אליו נוגעת ההרשעה הביאה מרצונו לידיעתה.

ניתן לראות, כי בעידן המידע ישנה פגיעה אינהרנטית, בעצם ההשתתפות ההליך הפלילי, גם אם בסופו של יום ההליך מסתיים באי הרשעה. הקלדת שמו של אדם בפרוטוקול בית המשפט כנאשם מתייגת אותו לדיראון עולם בפנתיאון הרשת הגלובלית, ושמו צץ מיד בחיפוש בסיסי ביותר בכל מנוע חיפוש אינטרנטי. המידע חשוף לעיני כל – מעסיקים פוטנציאליים, יריבים עסקיים, גם יחד השאלה הנשאלת היא האם לא די בכתם ה”לא רשמי” והמשמעויות הכרוכות בסטיגמה זו – והאם לאור זאת, ניתן להקל במבחן הנוקשה לעניין אי ההרשעה כיום? לטעמנו, נק’ האיזון במבחן שבין האינטרס הציבורי לפרטי משתנה לטובת שימוש רב יותר במנגנון אי ההרשעה בשל ההכתמה התמידית בעידן המידע.

5. מעבר מגישה נוקשה למבחן ליברלי- מפגיעה חמורה קונקרטית ודאית לפגיעה עתידית אפשרית

כפי שניתן לראות בגישה השלטת בפסיקת ביהמ”ש העליון, מבחן הפגיעה החמורה הודאית והקונקרטית בשיקום הנאשם הוא מבחן נוקשה ביותר אשר מאפשר שימוש במנגנון אי ההרשעה במקרים חריגים ביותר. לשיטתנו, לאור הנזק האינהרנטי בעידן המידע כמו גם הדרישה ההולכת וגוברת להצגת מרשם פלילי כיום והתפשטותה לכל תחומי החיים ,מן הראוי לעבור ממבחן של פגיעה קונקרטית ודאית ,למבחן מקל יותר של פגיעה עתידית אפשרית!
מבחן כזה יאפשר שימוש באי הרשעה גם בהצגת “ראשית ראיה” לעניין הפגיעה, כמו אפשרות לימודים עתידית, או תחום עבודה פוטנציאלי הנחסם ,או עלול להיחסם בפני הנאשם היה ויורשע.

הצורך בהוכחת הנזק הקונקרטי והוכחתו במסמכים רשמיים וודאים , מקשה מאד על ההגנה. לעיתים במועד גזר הדין, לא התגבשו עדיין מלוא הנתונים הרלוונטיים וישנם מקרים לא מועטים בהם הנזק מההרשעה יתגבש רק בחלוף זמן ובמועד גזר הדין הוא טרם הבשיל.

בדומה לתחומים אחרים של המשפט ,הלוקחים בחשבון את התגבשות הנזק והתמורות בו בחלוף הזמן , למשל דיני הנזיקין, מן הראוי שאף המשפט הפלילי יתפתח בכיוון זה ויתן ביטוי של ממש לנזק הפוטנציאלי העתידי הצפוי לנאשם אם יורשע , לא רק בפרספקטיבה קונקרטית עכשווית ומיידית, אלא אף במבט הצופה פני עתיד.

חלוף הזמן ,ייתן ביטוי נכון יותר למשמעותה של ההרשעה ביחס לנאשם העומד לדין וישקלל טוב יותר את סך האיזונים והשיקולים הרלוונטים לנאשם מתשקופת(פרספקטיבה) נכונה ומקיפה יותר.

זאת ועוד, המבחן המחמיר של פגיעה קונקרטית וודאית, צריך לפנות את הדרך למבחן ליברלי יותר ומעשי יותר, התואם את רוח התקופה ואת השלכותיה הנוספות והמרובות של ההרשעה הפלילית, הן במישור הפומביות שלה ( לא רק כהצהרה על הפומביות, אלא בפועל ממש בלחיצת כפתור ברשת האינטרנט) והן במישור התעסוקתי באשר ההרשעה הפלילית, מהווה כיום חסם תעסוקתי כבד משקל (הרחבת הדרישה לתעודת יושר כמעט בכל עבודה כיום גם לעבודות בסיסיות ביותר) ובשיקלולם של גורמים אלו ואחרים, מן הראוי להטות את האיזון אל מבחן נוקשה פחות , של פגיעה עתידית אפשרית ,תחת המבחן הנוהג היום.

6. שינוי המדיניות אי הרשעה ככלל בעבירה ראשונה וההרשעה כחריג

ע”פ נתוני הלמ”ס מהשנים האחרונות הרי שמספר לא מובטל של נאשמים סיימו את משפטם כשבוטלה הרשעתם, כך בשנת 2007 5404 נאשמים שהם 14.1% מכלל הנאשמים, סיימו משפטם בביטול הרשעה, בשנת 2008 4864 נאשמים שהם 13.7% מכלל הנאשמים סיימו את משפטם ללא הרשעה ובשנת 2009 13.3% מכלל הנאשמים 4825 נאשמים, סיימו משפטם ללא הרשעה.

ע”פ הנתונים עולה כי בשנת 2000 שיעור ההרשעה עמד על 14.9% ואילו בשנת 2010 עמד שיעור ההימנעות מהרשעה על 10.4%. 35 *
יצוין כי נתונים אלו עוסקים בצו מבחן או צו של”ץ בלבד ואינם עוסקים בהימנעות מהרשעה בדרך אחרת.

מנתונים שנאספו במחוז הדרום בסניגוריה הציבורית בתקופה המקבילה (בחינה של 1973 הליכים ב2010-2011) עולה כי כ10% מהנאשמים, סיימו את משפטם בימי מענה מרוכזים בדרך זו של אי הרשעה בישיבת המענה הראשונה, עוד כ5% נשלחו לשירות המבחן ,מרביתם לבחינת אפשרות להימנע מהרשעה, כך שצירוף הנתונים יחד(ביטול הרשעה בדרך של צו מבחן או של”ץ וביטול הרשעה תוך חתימה על התחייבות) יכול להוביל למסקנה כי שיעור ההימנעות מהרשעה בביהמ”ש השלום הינו גבוה משמעותית מנתוני הלמ”ס ומגיע עד כדי רבע מהנאשמים ויותר וכי הלכה למעשה בימ”ש השלום נוטים לאמץ מבחן ליברלי יותר , מקום בו הנאשם ללא הרשעות קודמות , בוודאי מקום בו שירות המבחן ממליץ להימנע מהרשעה.

בתי משפט השלום , פעמים רבות משוחררים יותר מהכבלים האוזקים את ידי הערכאות הגבוהות יותר , באשר הלכתם אינה מחייבת (כמו ביהמ”ש העליון) או מנחה (כמו בביהמ”ש המחוזיים) ועל כן הם יכולים ליתן משקל מוגבר באופן יחסי, לאינטרס הפרט הניצב לפניהם(שעל ההשלכות החמורות של הרשעתו כבר עמדנו בהרחבה) מבלי חשש כי הדבר יהווה תקדים מקל מחייב במקרים שאינם ראויים.

*35 שנתונים סטטיסטיים 2011 ו2012 בשנת 2012 נעשה לראשונה שינוי בשיטת המדידה של הרשעות הלמ”ס לכן, ככל הנראה, ישנם פערים בין נתוני השנתון האחרון ליתר השנתונים.

נראה כי דווקא מבחנים ליברלים אלו, המאומצים ע”י ביהמ”ש דלמטה, מן הראוי שיקנו אחיזה רחבה יותר , הואיל והם משקללים את הניסיון המעשי של הסניגוריה והתביעה, אשר הצטבר בעיקר בבימ”ש השלום בהקשר זה ביחד עם מציאות החיים התעסוקתית המורכבת בישראל ואת השלכות הפגיעה רבות השנים במורשעים.

נראה כי בהעדר שיקולים כבדי משקל, כמו למשל חומרת העבירה (במקרה של עבירות שפגיעתן רעה וקשה כמו סחר בסמים או התעללות בחסרי ישע וכיו”ב עבירות חמורות או אכזריות) או פגיעה משמעותית בערך החברתי המוגן, הרי שמן הראוי ככלל לאפשר למי שראוי לכך שלא יוכתם בהרשעה פלילית ובמקרים המתאימים גם יותר מפעם אחת.*36.

*36ראו למשל ת.פ. 1503/08 שלום (ב”ש) מ”י נ גבאי . הימנעות מהרשעה בפעם החמישית בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. כמו כן מעניין לעיין גם ב 59199-11-10 ת.פ. (ב”ש) מד”י נ טרוחונוב, ת.פ. (אשדוד) 976-08 מד”י נ קביטן, ת.פ. 1234-08 (אשדוד) מד”י נ אברהם, ת.פ2519-06 (ב”ש) מד”י נ סטלינקוב לעינין נסיבות מיוחדות לאי הרשעה יותר מפעם אחת.

7. קיצור תקופות ההתיישנות והמחיקה ואיחודם

סוגיה נוספת בה נבקש לעסוק להשלמת התמונה במלואה, הינה איחודם של תקופות ההתיישנות והמחיקה למקשה אחת ופישוט המנגנונים המורכבים והמסובכים של ההתיישנות והמחיקה למנגנון מאוחד פשוט נהיר וברור.

סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי קובע את תוצאי הרשעה שהתיישנה :

  • (א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות.
  • (ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא ישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון.
  • (ג)פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה.

סעיף 20 לחוק המרשם הפלילי קובע את תוצאי הרשעה שנמחקה :

  • א. מי שנמחקה הרשעתו ייחשב כאילו לא הורשע.
  • ב. ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי.
  • ג. שאלה בדבר ע”פ של אדם תחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שנמחקה.

הגם שיש הבדלים מסוימים וקלים בין שני המנגנונים , עדיין אין לעניות דעתינו הצדקה לקבוע מנגנון כפול האחד אמור לתת רהביליטציה חלקית והשני רהביליטציה מלאה(בעברית : תקנת השבים, תשובה), אך עיננו הרואות כי המחוקק גם בנוגע להתיישנות הרשעה, מאיין במידה רבה בחלוף הזמן את נפקותה וזאת בדומה להרשעה שנמחקה, אשר לגביה הכוונה היא, ליצור מצב כאילו לא באה היא לעולם כלל.

עם זאת, פעמים רבות ,ההבדלים הסמנטיים, בין שני המנגנונים המסרבלים ומכפילים את ההליך המשמר של ההרשעה, תומכים בהחלט בביטול ההפרדה בין השניים ובקביעת מנגנון אחד פשוט ואחיד שלאחריו תימחק הרשעתו של האדם. רהביליטציה של עבריינים, לאחר שנשאו את עונשם, הינה אינטרס של הפרט והחברה גם יחד.

פרופ’ ש”ז פלר רואה ברהביליטציה זכות אדם. וכך כתב: “סבורנו כי קשה יהא לחלוק על כך כי הרהביליטציה, כאקט של ריסוציאליזציה סופית של העבריין, לאחר שפיטתו, חיובו בדין, ריצוי העונש והוכחה עצמית במשך זמן מסויים, מהווה עניין של זכות האדם, אשר במימושה על-ידי כל אדם בעל עבר פלילי, מעונינים באותה מידה, החברה ואותו אדם גם יחד”.*37
*37 ש”ז פלר, “הרהביליטציה – מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות” משפטים א (תשכ”ח-תשכ”ט) 497, בע’ 509.

ואכן, הטבעת אות קלון לכל ימי חייהם בעבריינים שנשאו את עונשם והשתקמו, הגוררת אחריה את פסילתם לצמיתות מלעבוד במקצועם ומלמלא תפקידים מסוימים, פוגעת בזכויותיהם לכבוד ולחופש העיסוק. עמד על-כך המשנה-לנשיא מנחם אֵלון: “אם כך מצווים אנו מכוח עקרון כבוד האדם לעניין מי שחשוד בפלילים ולעניין מי שהורשע ונושא את עונשו, על אחת כמה וכמה שכך מצווים אנו לקיים עקרון-על זה וזכות יסוד זו של כבוד האדם לעניין מי שכבר נשא את עונשו ומבקש לחזור לחיי אזרח מתוקנים והגונים… חביב אדם שנברא בצלם אלוקים – זה כלל גדול בתורה ובעולמה של התשובה והרהביליטציה; ואידך – פירושא הוא, זיל גמור”.*38
ועוד אמרו חז”ל כי: ‘מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין’, *39

שהרי בעלי תשובה שתיקנו את דרכם ,מעלתם משובחת במיוחד מהטעם שאין זאת בלבד שגורעים הם מכף החובה של כלל ישראל שנתמלאה בעבר בעוונותיהם, אלא עתה מששבו מוסיפים הם לכף הזכות ולכן מעלתם כפולה ומכופלת , משהשתקמו ושבו.

זה גם אחד הטעמים, לכך כי המשפט העברי מאבחן בין בעלי תשובה מיראה אשר הזדונות נהפכים להם לשגגות, לבין בעלי תשובה מאהבה שהזדונות נהפכים להם לזכויות שכעת הם משתמשים בכלים ובמיומנויות אשר רכשו והשתמשו בהם להזיק, אלא שכעת מששבו ושינו דרכיהם לטובה והשתקמו * 40 , הרי כלים אלו משמשים בידם להיטיב ולתקן וכעל כן ראויים הם לזכות מיוחדת ולהתחשבות מופלגת, הנובעת משינוי מעשיהם, דרכם ומהותם הפנימית –העמוקה 41*.

  • *38 [בג”ץ 1935/93, בשג”צ 3661/93 מחפוד נ’ השר לענייני דתות, פ”ד מח(1) 752 , בע’ 772].
  • *39 (ברכות לד, ב, אבל פחות ידוע, כי אין זו אלא שיטתו של ר’ אבהו, אבל חלוק עליו ר’ יוחנן).
  • *40 ראה בהקשר זה את מעמדו המיוחד של עקרון השיקום בתיקון 113 הבניית שק”ד בענישה אשר בסעיף 40 ד קובע כי מקום בו יש סיכוי של ממש כי הנאשם ישתקם רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם וזאת בנסיבות מיוחדות גם כאשר מידת אשמו של הנאשם הינה בעלת חומרה יתרה.
  • * 41 תלמוד בבלי מסכת יומא (דף פו’:) “אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר- (הושע יד’, ב’) ‘שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעוונך’ הא עוון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות שנאמר (יחזקאל לג’, יט’) ‘ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה’? לא קשיא, כאן מאהבה (כזכויות) כאן מיראה (כשגגות).

נראה לדידינו נכון אם כן, לבטל את המנגנון הכפול והמיותר של התיישנות הרשעה ומחיקתה בחלוף עשור נוסף.

ניתן לשם ההשוואה לבחון את המצב במדינות אחרות – נושא הרהביליטיציה הוסדר באנגליה ב 1974 ומתייחס בהרחבה להרשעות פליליות ולאי הרשעה. הרישום הפלילי בקנדה. הרישום הפלילי באוסטרליה. הרישום הפלילי בצרפת. מן הראוי לאמץ את תקופות ההתיישנות הקבועות בחוק ולהפוך אותן לתקופות מחיקה ולקבוע בסעיף נוסף כי:

14 א- “אדם שלא הושת עליו עונש מאסר בפועל ולא עבר עבירה נוספת בתוך חמש שנים משהורשע תימחק הרשעתו”.

ב- “מקום בו קבע ביהמ”ש שאדם עבר עבירה אך נמנע מלהרשיעו, ימחק הרישום מהמרשם בתום שנתיים במידה ולא הורשע בעבירה נוספת בתקופה זו”.

נראה לנו כי טוב יעשה המחוקק וביהמ”ש שלנו אם יאמצו עקרונות ליברליים אלו המתיישבים עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה החותרת להיות שוחרת צדק , ואשר חרתה על דגלה ערכים יהודיים ודמוקרטים.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *